צינת חורף
כתבה: הני מורג
שכרתי בקתה קטנה ביער ליד אגם כדי לברוח מהכאוס של העיר ולעבוד על הרומן שלי.
זה היה שבוע לפני סוף השנה וציפיתי לשקט ושלווה. כשפרקתי את החפצים שלי, הרגשתי אנרגיה עצבנית עמוק בבטן. הבקתה הייתה נעימה אך מבודדת. ובכל זאת, ניסיתי להתנער מאי הנוחות שלי. שקט, זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להתקדם עם הספר שלי. לאחר שהתמקמתי, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי ליד שולחן הכתיבה העתיק. המתווה שלי, לא לגמרי היה מוכן אבל התעקשתי להתחיל את הסיפור.
בעוד אני בוהה בדף הריק, הרגשתי צמרמורת מתגנבת במורד עמוד השדרה שלי. קמתי לבדוק את התרמוסטט. 26 מעלות. משכתי בכתפיי והתיישבתי בחזרה, מצמידה את הסוודר שלי חזק יותר לגופי.
בחוץ, הרוח הצליפה בין העצים והחושך ירד במהירות על האגם. הנורה היחידה מעל השולחן שלי לא האירה מספיק. צללים רקדו בצורה מאיימת על הקירות.
משועשעת, צחקתי על עצמי, מכמה שהרגשתי מפוחדת.
בסביבות חצות החלטתי לסגור יום. זחלתי מתחת לשמיכות הכבדות שעל המיטה, מחפשת את החום והנוחות שלהן. מחשבותי נמשכו אל קולות הרוח שיללה מבעד לסדקים בזגוגיות החלונות. העצים שרטו בצורה מאיימת בקירות ובגג.
התפתלתי והסתובבתי במיטה לא הצלחתי להרדם, פחד לא הגיוני אחז בי.
חבטה חזקה גרמה לי להזדקף במיטה. פעימות הלב שלי התגברו.
רק הרוח, הרגעתי את עצמי. ובכל זאת, לא הרגשתי לבד בבקתה. יכולתי לחוש בנוכחות אפלה אורבת בפינות האפלות ביותר. צופהה בי. ממתינה
הצטופפתי מתחת לשמיכה כמו ילדה קטנה, משותקת מפחד. לפתע, ידית הדלת לחדר השינה החלה להסתובב באיטיות. קריק קריק קרק, הדלת נפתחה וצללית שחורה כהה עמדה בפתח. פתחתי את הפה שלי כדי לצרוח אבל שום צליל לא יצא. הוא התגנב לעברי - צמרמורת קפואה ומרושעת שהתקדמה והתקרבה.
בחושך ראיתי קווי מתאר של יד קמלה מושטת אליי. בשר מתכלה נתלה מעצמותיו המחודדות.
נרתעתי באימה אבל אצבעותיו הגרומות התפתלו סביב פרק כף היד שלי כמו אזיק. תחושת אבדון סוחפת כילתה אותי.
חבטתי באלימות, ולבסוף שחררתי צעקה מקפיאת דם.
הדלת נפתחה וידיד טוב שלי, גיל, מיהר פנימה.
"היי רותי, את בסדר?" הסתכלתי מסביב אל החדר, מתנשפת בכבדות. "פשוט סיוט."
גיל התיישב על קצה המיטה, דאגה על פניו.
"אני בסדר... "
פשוט חלום ממש רע," מלמלתי, נבוכה.
"טוב שבאתי לבדוק מה שלומך. את נראת כאילו ראית רוח רפאים!" אמר גיל בדאגה.
הוא תכנן לבקר אותי והודיע לי על כך מאוחר בערב הקודם. השארתי לו מפתח.
לאט לאט נשמתי נרגעה, אימת הסיוט מתפוגגת.
גיל הכין לנו קפה ונשארנו ערים. סיפרתי לו על החוויה הלא נעימה שהרגשתי בלהיות לבד לבד בבקתה המבודדת. הוא הציע לעזוב למחרת ולהציל את שארית מסיבות סוף השנה שלנו עם אנשים, אורות ועידוד. הסכמתי בקלות.
כשגיל נרדם בסלון, זחלתי בחזרה למיטה, התנחמתי בידיעה שאני כבר לא לבד. עדין הקשבתי לרוח שהמשיכה ליילל מבעד לעצים ונשמעה כמעט כמו קול שלוחש... אזהרה.
אך בכל פעם שעיניי נפתחו פגשתי רק חושך. בסופו של דבר התשישות השתלטה עליי ונרדמתי לתוך שינה בעייתית.
למחרת בבוקר ארזתי במהירות, להוטה לחזור לציוויליזציה. כשהעמסנו את המכונית, העפתי מבט אחרון בתא הנוסעים,
"גיל..."
"מה?" הוא טפח על כתפי,
"בוא נצא מהמקום הזה."
אבל בדיוק כשעליתי למושב הנוסע, צינת חורף עברה בעמוד השדרה שלי, כשהבחנתי במראה האחורית בדמות המחייכת, החיוורת, הכחושה, המרושעת...